בינה מלאכותית למחקר דוקומנטרי: צילומים, קולות ונתיבי נייר
נכתב למפיקות ומפיקי סרטים תיעודיים, לתחקירני ארכיון, לבמאים ולחוקרים שעובדים עם חומר היסטורי.
סרט תיעודי היסטורי בנוי משלושה סוגי ארכיון בו-זמנית. יש צילומים: יומני חדשות, סרטים ביתיים, כתבות טלוויזיה, סלילים בפורמט לא מוכר. יש קולות: ראיונות חדשים, רדיו ארכיוני, עדויות מוקלטות. ויש נייר: כרטיסי קטלוג, מסמכי הפקה, מכתבים, עיתונים, התכתבויות על רישוי.
החיפוש בכל אחד מהם איטי כשעושים אותו ביד. צוות תחקיר יכול לבלות שבועות בצפייה בסלילים כדי למצוא ארבעים שניות שמישות, ואז עוד שבועות כדי לברר מאין הגיעו והאם אפשר לקבל עליהן רישיון.
בינה מלאכותית לא מקבלת את ההחלטות האלה. היא יכולה להאיץ מאוד את החיפוש, בתנאי שהצוות יודע בבירור מה מבקשים ממנה ומה לא.
קולות: תמלולים עם קוד זמן
תמלול הוא החלק הבשל ביותר בארגז הכלים, וזה שמחזיר את ההשקעה הכי מהר.
מודלים מודרניים לזיהוי דיבור מפיקים תמלולים עם קוד זמן: כל משפט קשור לרגע שבו נאמר. עם הפרדת דוברים, התמלול גם מסמן מי מדבר. עבור צוות דוקומנטרי, פירוש הדבר שראיון הופך לטקסט שאפשר לחפש בו. מוצאים כל מקום שבו העדה מזכירה את תחנת הרכבת, קופצים ישר לקוד הזמן ומוציאים את הקטעים הנבחרים.
שלוש הסתייגויות:
- האיכות תלויה בשפה ובהקלטה. עברית, אנגלית ורוסית מקבלות מענה טוב. יידיש, ניבים כבדים, דוברים מבוגרים ושמע ארכיוני פגום קשים הרבה יותר, ושיעורי השגיאה עולים בחדות. תכננו תיקון אנושי לכל מה שיצוטט על המסך.
- שמות ומקומות הם המקום שבו השגיאות מתרכזות. מילון מונחים של שמות ומונחים צפויים עוזר, כמו שהוא עוזר ב-OCR.
- התמלול הוא כלי איתור, לא המקור. כתוביות וציטוטים צריך לבדוק מול השמע.
אם אתם מקליטים ראיונות חדשים, המדריך להיסטוריה בעל-פה מפרט מה לעשות לפני ההקלטה ובמהלכה, כך שהתמלול יהיה שווה משהו.
צילומים: תיעוד מה שעל המסך
צילומי ארכיון קשים יותר משמע, אבל הרווח אמיתי.
זיהוי שוטים. תוכנה יכולה לפצל סליל ארוך לשוטים בודדים באופן אוטומטי ולסמן היכן נופל כל חיתוך. במקום לגלול שעה של פילם, הצוות עובר על גיליון תמונות של שוטים.
תיאור חזותי וחיפוש. מודלים שמקשרים בין תמונה לטקסט מאפשרים לחוקרים לחפש בצילומים בשפה רגילה: חשמלית בשלג, קהל מול בית כנסת, חיילים פורקים רכבת. התוצאות הן מועמדים, לא תשובות, אבל הן מכוונות את החוקר לסליל הנכון ולדקה הנכונה.
טקסט על המסך. מודלי זיהוי יכולים לקרוא טקסט שמופיע בפריים: כתוביות ביניים בסרטים אילמים, שלטי חנויות, כרזות, עיתונים שמוצגים בשוט, כיתובים בכתבות טלוויזיה. זו לעיתים קרובות הדרך המהירה ביותר לתארך ולמקם חומר. היא כפופה לאותן מגבלות של OCR על נייר: אותיות קטנות, מטושטשות או מסוגננות וכתיב היסטורי מורידים את הדיוק. הפוסט על רוסית שלפני המהפכה מראה עד כמה הכתיב של התקופה משנה.
רמזים לתיארוך ולמקום. שלטים, כלי רכב, מדים, אדריכלות וריהוט רחוב יכולים כולם לצמצם את השאלה מתי והיכן צולם משהו. בינה מלאכותית יכולה להציף רמזים כאלה באוסף שלם. חוקר עדיין צריך לאשר אותם.
אנשים על המסך
קיבוץ פנים, כלומר קיבוץ שוטים שנראה שמופיע בהם אותו אדם, הוא לגיטימי ומועיל מאוד לתיעוד. זיהוי בשם הוא טענה על זהותו של אדם אמיתי. בצילומים היסטוריים אותו אדם הוא לעיתים קרובות קורבן, עובר אורח, או מישהו שמעולם לא הסכים להצטלם.
העמדה שלנו זהה לזו לגבי תצלומים בארכיונים. בינה מלאכותית רשאית לקבץ פנים ולהציע מועמדים עם ראיות. זיהוי בשם הוא החלטה אנושית, שמתועדת יחד עם הבסיס שלה. בסרט תיעודי, שבו שם שנאמר מעל צילום מגיע לקהל של שידור, המחיר של התאמה שגויה גבוה עוד יותר.
נייר: מקור וזכויות
הארכיון הכי פחות זוהר הוא לעיתים קרובות זה שקובע אם סצנה תשרוד את העריכה.
כל קליפ צריך שרשרת: איזה ארכיון מחזיק בו, סימול הקטלוג, הסליל, קוד הזמן של הכניסה והיציאה, בעל הזכויות ומצב הרישיון. המידע הזה נמצא בכרטיסי קטלוג, גיליונות אלקטרוניים, מיילים וקובצי PDF של תנאי רישוי. OCR וחילוץ מסמכים יכולים להפוך את נתיב הנייר הזה לטבלה שאפשר לחפש בה, ולקשר כל קליפ בעריכה לרשומת המקור שלו.
כשזה בנוי נכון, זה הופך לנתיב ביקורת של הסרט: לכל שוט, מאין הגיע ועל סמך מה נעשה בו שימוש. הפוסט על נתיבי ביקורת מתאר את אותו עיקרון במחקר כתוב.
מה בינה מלאכותית לא יכולה לומר לכם
כמה מהשאלות החשובות ביותר במחקר דוקומנטרי הן מעבר לכל מודל.
- האם זה אותנטי? צילומים היסטוריים בוימו לפעמים, שוחזרו למען המצלמה או נערכו לצורכי תעמולה. לברר מה רצף צילומים מראה באמת זו עבודת מחקר היסטורית וארכיונית, לא זיהוי תבניות.
- האם מותר לנו להשתמש בזה? הסדרת זכויות תלויה בחוזים, בתחומי שיפוט ובמשא ומתן. בינה מלאכותית יכולה לארגן את הניירת; היא לא יכולה להסדיר את הזכויות.
- האם זה הוגן כלפי האנשים שמופיעים? הקשר, הסכמה וייצוג הם שיקולים עריכתיים ואתיים.
אזהרה לגבי "שחזור"
כלים שמגדילים רזולוציה, צובעים, מחדדים או מחליקים צילומים ישנים הם יותר ויותר גנרטיביים. הם לא משחזרים פרטים; הם ממציאים פרטים סבירים. פנים יכולות לקבל תווים שמעולם לא היו להן. שלט יכול לקבל אותיות. בסרט תיעודי היסטורי זו שאלה של אמת, לא רק של טעם.
פרקטיקה נכונה היא פשוטה. שומרים את ההעברה המקורית ללא נגיעה, כחומר הייחוס. מחליטים עריכתית אם שיפור גנרטיבי כלשהו מקובל. אם משתמשים בו, אומרים זאת לקהל בגלוי. ולעולם לא מתייחסים לצילום משופר כראיה למה שהמקור מראה.
הערות עבודה מעשיות
- עובדים על פרוקסי. מריצים את הניתוח על עותקים ברזולוציה נמוכה, לא על המאסטרים. זה מהיר יותר, זול יותר ושומר על המאסטרים.
- קובעים ייחוס אחד לקוד הזמן. סרטים אילמים צולמו והוקרנו במהירויות משתנות, כך שקוד הזמן של העברה דיגיטלית עשוי שלא להתאים לזמן ההקרנה המקורי. בוחרים את קוד הזמן של ההעברה כייחוס ומשתמשים בו בעקביות ביומנים, בתמלולים וברשומות הזכויות.
- מייצאים לעריכה. יומן תיעוד שימושי רק אם העורך יכול להשתמש בו. מתכננים ייצוא של סמנים והערות עם קוד זמן בפורמט שתוכנת העריכה שלכם יודעת לייבא.
- מגינים על החומר הרגיש. ראיונות שלא פורסמו וחומר ארכיוני מוגבל ראויים לאותה זהירות כמו כל אוסף רגיש.
מתחילים מסליל אחד וראיון אחד
לפני שמעבירים הפקה שלמה לזרימת עבודה חדשה, בודקים אותה על מדגם קטן: סליל מייצג אחד של צילומי ארכיון וראיון מלא אחד. מודדים כמה זמן לקחו התיעוד והתמלול, כמה תיקונים נדרשו, והאם תוצאות החיפוש באמת הובילו את החוקרים לחומר שמיש.
אם אתם מפתחים סרט תיעודי היסטורי והארכיון שלכם כבר גדול על הגיליון האלקטרוני, צרו קשר. נשמח לעבור אתכם על סליל לדוגמה ועל ראיון לדוגמה.