חיטוט במגרותיו של המשורר אבות ישורון

"ואני מרים כל מה שאני מוצא", כתב ישורון, ובמגרותיו אכן נערמו שברי חיים: מכרטיסי כניסה למשפט אייכמן ועד גלויות מהעיירה שחרבה. הצצה למגירת האוספים המסקרנת של מכון "גנזים" מגלה כיצד מסמכים יומיומיים ופריטים מקריים לכאורה, הם שמספרים את הסיפור האמיתי מאחורי שיריו

מאת: אמיר בן-עמרם, מכון גנזים

אֲבָל כָּל אֶחָד רוֹצֶה לָאֹסֶף.
כָּל הַמַּפּוּל הַזֶּה, כָּל הַיְבֹלֶת הַזֹּאת, כָּל הָאַרְבֶּהרוֹשׁ הַזֶּה, לְהִכָּנֵס
לָאֹסֶף. וַאֲנִי מֵרִים
כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא

[אבות ישורון, מתוך השיר: האוסף, 1971. בספר: השבר הסורי אפריקני]

ארכיונים אישיים, כגון ארכיוניהם של סופרים ומשוררים הנשמרים במכון גנזים של אגודת הסופרים העבריים, מתחלקים, לפי פרקטיקה ארכיונאית לשלוש חטיבות: כתבי יד של יצירות, מכתבים, ו"אוספים". אוספים מהם? זו המגירה הצבעונית והמסקרנת בארכיון: שלל מסמכים וחפצים שבעל הארכיון שמר לאורך חייו — לא תמיד “רשמיים”, אבל לעיתים קרובות בדיוק הם שמספרים את הסיפור.

אך טבעי הדבר, ששתי החטיבות הראשונות תופסות בדרך כלל את המקום בקדמת הבמה. תוכנן ברור וחשיבותן ידועה. ומגירת האוספים? מי יודע מה יש בה? שם יכולים להיות דברים שונים ומשונים. מחוט ועד שרוך נעל. ואולי מוטב לומר: מאל"ף ועד תי"ו. משום שלפי נהלי הארכיון, מסודרים מסמכים אלה במעטפות עפ"י סדר אלפביתי של סוגים: אישורים יופיעו באות אל"ף, ברכות באות בי"ת, וכן הלאה. יש ודווקא חטיבת האוספים מספקת הצצה יחידה במינה לעולמו של המשורר. מה מספרים המסמכים שנאספו במגרותיו של היוצר על חייו ויצירתו? מדוע החליט לשמור דווקא אותם? במאמר זה נציץ באוספיו של המשורר אבות ישורון.

אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) נולד ביום כיפור תרס״ה, 19 בספטמבר 1904 בנסכיזש, ווהלין במערב אוקראינה, להוריו ברוך וריקל פרלמוטר, נצר למשפחה חסידית. גדל בעיירה קרסניסטאוו בפולין. קיבל חינוך יהודי מסורתי. באוקטובר 1925 עלה ארצה, היה שומר בכרמי ראשון לציון, עבד בפרדסים ובעבודות מזדמנות, התגורר כל שנותיו בתל-אביב. ב-1934 פורסם מחזור שיריו הראשון ב׳טורים׳ בעריכת אברהם שלונסקי. באותה שנה נשא לאשה את פסיה יוסטמן. ב-1942 הופיע ספרו הראשון בשמו המקורי יחיאל פרלמוטר, על חכמות דרכים (מחברות לספרות). באותה שנה נולדה בתו, הלית, מתרגמת ועורכת. הצטרף ל״הגנה״ והשתתף במלחמת העצמאות. ב-1948 החליף את שמו לאבות ישורון. בעשרים השנים האחרונות לחייו פירסם את שיריו בעיתונים דבר וידיעות אחרונות, בעיקר בערבי חגים, והיה ידוע בקפדנותו בהגהות השירים, עד כדי כתיבה מחדש של שורות ובתים שלמים. זכה בפרס ברנר (1967), בפרס ביאליק (1979) ובשנת מותו, 1992, קיבל את פרס ישראל. (מקור: לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית)

נפתח את המגירה הראשונה…

באות א' נמצא את המעטפה "אגרות לחברים" ובה אגרות של ארגון חברי ההגנה. במעטפה נפרדת נמצא תעודה שהוענקה לחברי ההגנה בשנת 1964, וכן כרטיס חבר בארגון. ישורון היה גאה בשירותו בהגנה וגם, מאוחר יותר, בצה"ל. במעטפה "מסמכים צבאיים" נמצא צווי קריאה למילואים, אישורי חופשה וכיוצא באלה – כולם נשמרו על ידיו. הראשון בהם מנובמבר 1948; האחרון מיוני 1953. במגרותיו נשמרה אפילו מטרת אימונים שלקח למזכרת מאחד המטווחים.

אין כאן שאלה של אידיאולוגיה. השמש יצא על הארץ ובורא העולם הלך אל אברהם ונתן לאברהם את יצחק ואת ישמעאל. אני מאמין, שהכרח-מן-האמת, כי על העם לחיות משולב-בשלום עם הערבים; אני מאמין כי תודעה זו מוטלת על דעתו ונפשו, כחלום טרם יקיצה, אשר במשך היום מתבהר הוא לו.

בשירו הידוע, פסח על כוכים, קשר ישורון בין האסון של העם היהודי, השואה, לאסונם של ערביי ארץ ישראל, ועורר עליו זעם רב.

באות ג' נמצא גלויה מצולמת מקרסניסטב, העיר בה חי אבות לפני עליתו לארץ ובה נותרו הוריו, שנספו בשואה. במעטפה נוספת מופיעים תצלומים מקרסניסטב אשר ניתנו לו על ידי חוקרת הספרות, פרופ' נורית גוברין. המשורר עצמו לא עזב את ארץ ישראל, לאחר עלייתו אליה, אפילו פעם אחת; אבל עיר ילדותו חזרה והופיעה בשיריו.